פרק 3



השאמאן גדול המימדים כרע ברך והניח את פטיש המלחמה הגדול על הקרקע הנוקשה.
הוא הביט בחלל החשוך של המקדש והמתין.
"מה בפיך ת'ראל בנו של דורטאן?" שאל קול גברי עמוק מן הצללים ולתוך מעגל האור הקסום צעד אדם צעיר בעל שיער כחול בוהק.
"קלכגוס, אדון הקסם" אמר והזדקף "ייסארה, גיברת החלומות" הוסיף כשראה את האלפית-דרקונית צועדת מבין הצללים. "חדשות טובות בפי."
כעת צעדה למעגל האור אלפית נוספת בעלת קרניים גדולות ומאחוריה צעד באיטיות אלף גבה קומה.
" אלכסטראסה, נוזדורמו טוב לראות אתכם".
מביאת החיים חייכה ואמרה "טוב לראות גם אותך ת'ראל. עבר הרבה זמן מאז שהתראינו"
ת'ראל חייך אך נוזדורמו נראה כחסר סבלנות. "אין זמן לבזבז!" אמר "כל רגע שעובר מחזק אותו יותר, וגם ככה אין בכוחנו להביסו! האם הצלחת לגייס את הצוות שישיג את החפץ בחזרה?"
ת'ראל הנהן בעדינות. "כעת שאמשאמן, תלמידי, אוסף את החבר האחרון בקבוצה. הצייד. לאחר מכן הם יחלו במשימה להשבת האוצר."
אלכסטראסה הנהנה קלות והביטה בשאר המימדים.
"אם כן נראה שהכלים על השולחן. כעת יש להמתין ולראות את המהלך הבא. הגיבורים מודעים למשימה המוטלת עליהם?" שאלה מביאת החלומות בקול שקט.
ת'ראל נאנח. "לצערי לא. אילו הייתי אומר להם מה משימתם ובמה היא כרוכה אין ספק שהיו מסתייגים מהמטלה."
גבירת החלומות הנהנה קלות ואילו אחותה, מביאת החיים הוסיפה. "אין זה מוצא חן בעיני שאנו משטים בהם כך. לדעתי עדיף להם לדעת. אולי גם הם, ירצו להיות גיבורים."
האורק השרירי גיחך קלות. "אילו היית רואה את החבורה הזאת אני בטוח שהיית מסכימה עם הדרך בה בחרתי אלכסטראסה"
קלכגוס ווזדורמו צחקו צחוק משחרר.
ואפילו הדרקוניות חייכו בהקלה.
ואז הרצינו ארבעת המימדים כמעט במקביל. "האם אתה סבור ת'ראל שהם יצליחו לבצע את העבודה?"
האורק הנהן. "אני בטוח בכך. אני מוכן להמר על כך בחיי."
האחרים הנהנו. ומביאת החיים אמרה "אם כן, כעת, כל חסדינו נתונים בידיהם." ואז כל הנוכחים נעלמו מן המקום באוושות רוח.


הכהן ישן הכי קרוב לקיר ולפיכך כשהתעורר, אחרון כתמיד, ראה רק אבן מוצקה. צעקתו הלחוצה, הזעיקה את הננסית והפלאדין לתוך המערה בה מצאו מחסה מפני הרוחות הקרות, ועיניו, אפילו שקם, היו עצומות עדיין בציפיה כנה לחזור לישון.
"קמת גוש עצלן שכמותך?" שאלה הננסית וחבטה קלות בראשו.
"לעזאזל עם היום" רטן הכהן והתכרבל שוב בתוך מצעיו.
צמד האחים החורגים הביטו בו כלא מאמינים והננסית נשפה קלות בזעם "אוו!! זה לא יקרה, אדם ארור! קום מיד!" היא החלה מושכת את שמיכתו והוא בתגובה משך אותה חזק יותר על ראשו.
בנגילה הביט בצמד הרבים במשיכו שמיכה, צחק בקול ויצא מן המערה.
בחוץ, המתינו לו ליד מדורת בישול קטנה, רות'ח, הגמד הגנב, ושני המצטרפים החדשים למסע, ווירווף ולונורא.
השאמאן כרגיל בשעות הבוקר המוקדמות, נעלם לו, ובנגילה הרגיש את חסרונו מובלט. הכל ישבו בעצלות והתענגו על שמש הבוקר החמימה. כעת, לקח הדרניי החסון את ספר התפילות והמזמורים הקדושים שלו, וישב ליד עץ רחב גזע ועתיק כדי לקרוא.
לאחר מספר שורות שקרא, הרים מבטו וראה את הננסית הזועפת מלווה בכהן הישנוני, שנראה שמח מתמיד, יוצאים מן המערה.
בנגילה חייך אליה חיוך מעודד ושקע שוב בספריו.
"מה יש לאכול?" שאל הכהן "אני גווע! אני יכול לאכול דוב! זאת רק מטאפורה חבר! אני לא באמת אוכל דוב! אולי רק אם אני הייה ממש רעב והדוב יהיה כמוך, מלא בשר, לא שאתה שמן! אבל לא יזיק לך לאכול מעט פחות לאנורא...."
נראה היה שההשכמה המאוחרת והיחודית שזכה לה מננסית לא השפיעה במאומה על מזגו השמח של נביטון והוא המשיך בקשקושיו הרגילים.
"איפה שאם?" שאלה הננסית בעיקר כדי לקטוע את שטף דיבורו של הכהן "הוא עוד לא חזר?"
הגמד נענה ראשו לשלילה והחל מתקרב לכיוון המערה. לפתע, הוא נעצר והחל לחזור לאחור, בצעדים קטנים ושקטים. "חברה" אמר "יש כאן יצור שמתקרב אלינו".
הכל קמו ושלפו נשקיהם. הם עמדו צמודים והביטו ביצור שצעד לכיוונם לאט. הוא לא היה גדול במיוחד, בערך בגודל של הגמד ולו שני ניבים חדים.
הדרואיד הביט בו היטב ואז אמר "רגע! אני יודע מה זה, זה גפן-קוץ מטפס! טפסן! ותראו, הוא גור קטן בסך הכל..." הוא החל מתקרב אל היצור לאט לאט ואילו מול צעדיו נשען היצור אחרונית וחשף שיניים באיום.
"חבר, אם הוא גור כמו שאתה אומר...." לחש הגמד בבהלה "איפה ההורים שלו?"
שאלתו נענתה כמעט מיד בתפיסת חולצה מפוחדת מצד הכהן. "אני חושב שאני יודע" אמר והצביע לכיוון העצים.
שם, בין סבך העצים, עמדה להקת טפסנים גדולה במיוחד , חושפת שיניים באיום.
"נראה לי שהם רעבים" לחש נביטון "ואני חושב שהם רואים בנו כארוחת בוקר לתפארת!"
הפלאדין, פטישו אחוז היטב בידו לחש "רות'ח," מכשזכה בתשומת ליבו של הגמד המשיך "אני זקוק ליכולות ההעילמות שלך, עכשיו. רואה את העץ מעל הבחור הגדול ההוא"
"איזה גדול? כולם נראים גדולים לי" תשובתו של הגמד הייתה חסרת סבלנות.
"הטפסן הכי גדול" הגמד הביט היטב בחבורה שמולם שהחלה מתקדמת לאיטה לכיוון טרפה "ראיתי, " לחש "מה אתה רוצה שאני יעשה?"
"תחתוך אותו. הוא יפול לידם ויתן לנו זמן לברוח. נטאביט, תשתגרי ליד המדורה ואספי כמה שיותר מן החפצים שלנו. נביטון, תכין קסמי מגן להגן על רות'ח ונטאביט. כל השאר, היכונו לקרב."
כל החרבות שעדיין היו בנדנם, נשלפו ובן רגע הגמד נעלם. ממש בשנייה בו רות'ח נעלם בצללים, השתגרה הננסית והטפסנים תקפו. הם היו כחמישים טפסנים, גדולים ושעירים, והקרב החל. בנגילה הרים את פטישו באוויר וזעק "יד של הקרבה!" והניח מגן קסום על אחותו החורגת. ואז הטיח את פטישו בעוצמה בטפסן שקרב אליו. הדרואיד, שינה צורתו לחתול גדול ושחור, ונלחם כתף אל כתף ליד וורווף ששינה צורתו לאדם-זאב שוב.
מאחורי כולם עמד הכהן מלמל תפילות ומניח מגנים וקסמי ריפוי על בני החבורה. הקרב החל מכביד על הארבעה ונראה שההפסד בלתי נמנע כשרות'ח הצליח לחתוך את הענף ולגרום לקריסתו על קבוצת טפסנים , מוחץ שניים מהם תחתיו. בן רגע חזרה גם הננסית והצטרפה לקרב, יורה פצצות כוח מסתוריות מידיה המושטות קדימה.
"כולם פה?" שאג בנגילה וחבט בראשו של טפסן שהתגנב מאחוריו. מכשראה את כל בני החבורה לצידו צרח "לסגת" והחל נסוג לאחור. צעדיי המנוסה של החבורה הובילה אותם למבוי סתום כאשר נתקלו בגבם בקיר אבן גדול שהיה חלק משיפוע ההר.
"חברים" אמר הכהן "חבל שלא הספקנו לאכול ארוחת בוקר"
הננסית הביטה בו בשעשוע קל ואז בפנים מודאגות הביטה בחבורת הטפסנים שסגרה עליהם. לא נותר להם לאן לברוח.
"תתכוננו." אמר הפלאדין "כנראה שבכל זאת נצטרך להילחם."




השאמאן אהב את הזריחה. בשעה זו של היום היה אוויר נעים בתקופה זו של השנה, וריח טוב שרר באוויר.
הוא אהב את ציוץ הציפורים עם שחר ואת רעש המים הזורמים בשקט בנחלים ובנהרות. אךך יותר מכל אהב השאמאן בשעה זו את רחש האש במדורה. שעה זו, איפשרה לו ביתר קלילות, ליצור קשר עם הרוחות ולבקש הכוונה.
גם כעת, בעוד כל השאר ישנים, ישב השאמאן לבן השיער בסמוך למדורה, ארבעה טוטמים פזורים סביבו, אחד לאוויר, אחד לאדמה, אחד למים ואחרון לאש. כל אחד מהם מעלה בו רגשות אחרים, כוחות שונים.
בשעה זו, ביום הזה, ישב שאמשאמן, שאמאן ממסדר טבעת-העפר, סביב המדורה והביט בלהבות בריכוז.
הכל ישנו שינה עמוקה, בתוך המערה ונחירותיו של הכהן נשמעו היטב גם מבחוץ.
לפתע, לכדו עיני הדרניי דבר מה בלהבות. מבט מרוכז יותר, גילה לו מה הדבר. ראש דרקוני גדול ואדום הופיע בין הלהבות ואמר "האחרון קרוב. עלייך להוביל אותם דרך ההרים ל'מעיין הדם', שנמצא בתוך הרי הקרח של גבעות- גריזלי. שם תמצא את החפץ שיפתח לכם שער ליעד הבא. אסור לך לספר להם על מטרתם או על דרכם. לך כעת, ובהצלחה.".
השאמאן הנהן וקם על רגליו. צעדיו המהירים הובילו אותו לעמקי היער הסמוך להר, וצעדיו פסעו על שלג רך שירד לא מכבר. האדמות הפוריות של של "גבעות הגריזלי" היו ירוקות ברובן מלבד אותו חלק הררי, שהיה קפוא ובלתי מסביר פנים לאורחים. השאמאן צעד לו, צעדיו בטוחים וקלילים, עד אשר הגיע לקרחת יער.
באותו רגע בו דרך במרכז קרחת היער קרו שלושה דברים. הדבר הראשון היה שעל רגלו נסגרה מלכודת גדולה שמנעה ממנו לזוז ואף לפני שהספיק להשתחרר ממנה, נורה בין העצים חץ שהחמיץ את פניו במעט.
הדבר השלישי שקרה הוא שאגת חתול גדול, טיגריס או אריה קרוב, וקפיצתו מבין העצים לעבר השאמאן.
אך לא לחינם היה שאמשאמן חבר במסדר טבעת-העפר. טווית קסמים זריזה מצידו שילחה הלם קפוא לעבר החיה שנעמדה במקומה תקועה בקרח, השאמאן מצידו התכופף במהירות ושחרר את רגלו. כעת, טפריו שלופים, בוהקים בהקסמה, עמד מוכן לקרב. מבין העצים זינק איש-זאב גדול, וורגון, מחזיק חנית גדולה בידו ואילו קשת רחבה תלויה על גבו. זינוקו הביא אותו לעמוד מול הדרניי ובאווחת חנית זריזה תקף את השאמאן, שהגן בעזרת טפריו. קרב התפתח בקרחת היער כששני היריבים שקולים להם . נראה היה שההכרעה לא תיפול, אך באותו רגע השתחרר הטיגריס הגדול מן הקרח וקפץ לעבר השאמאן שזינק לאחור, וזעק "אתה לא היחידי שיכול לזמן חיות, צייד!" ואז, זה החל.
השאמאן לבן השיער עצם עיניו, וזעק בכאב כאשר שני רוחות זאבים גדולים, פרצו מגופו והסתערו לעבר הצייד והטיגריס שלצדו. הקרב כעת התנהל בין הטיגריס והוורגון לשני הזאבים כשהשאמאן רק עומד בצד בידיים שלובות ומביט.
נראה היה שהקרב שוב מאוזן כשהשמאן קרא "מספיק" והזאבים נסוגו בראשים מורכנים והתפוגגו עם הרוח.
"אני מאמין שמצאתי את שחיפשתי צייד." אמר השאמאן "שמי שאמשאמן ואני במשימה מיוחד מטעם המימדים. אותך חיפשתי צייד, ואני חושב שכדי שנדבר."
הוורגון שינה צורתו לאדם ואמר "מימדים אתה אומר? אם כן אותי מצאת. אך אני חושב שכדי שתדבר בקצרה. קבוצה גדולה של טפסנים צעדה מכאן לפני זמן מה. המלכודת שנתקלת בה? נועדה להם."
"חברים שלי נמצאים באזור. נראה לך שהטפסנים יתקפו אותם?"
"בוודאות" ענה הצייד. "כדאי שנל לעזור להם. דרך אגב, שמי הוא לאיפה".




הטפסנים התקדמו עוד ועוד, משאירים לבני החבורה מרווח תמרון צר שהלך וקטן.
"לעזאזל עם זה!" שאג בנגילה ותקף. פטישו הענק, חובט ימינה ושמאלה ללא ליאות. הקוסמת טענה ידיה בקסם סגול ומסתורי והחלה משגרת תקיפות בזו אחר זו. הוורגון הלוחם שלף חרב יד אחת קצרה ומגן והחלק מגן על בני החבורה ומושך תשומת לב הטפסנים אליו. ובעותה עת הסתערו מאחור שניים שנחבו אל הצללים. הדרואיד בצורת החתול השחור, תקף מן הצללים בטפרים וניבים,ואילו הגמד תקף בעזרת שני סכינים חדים משוכים ברעלים.
מאחורי כולם עמד לו הכהן ויצר קסמי ריפוי והגנה על הנלחמים ואף מידי פעם שילח גלי הלם מחשבתיים לעבר הטפסנים.
הקרב החל לנטות לטובת הטפסנים. הכמויות הגדולות בהם הופיעו החלו לתת את אותותיהם בבני החבורה שנראו עייפים יותר מרגע לרגע.
"אני לא יכולה יותר!" צרחה הננסית בשנייה של יאוש, אך דווקא בשנייה זו ארע דבר ששינה לחלוטין את פניי הקרב.
מקל נחת מן השמיים בין הלוחמים ושיתק את כל הטפסנים התוקפים. אז נחתו שלשה גופים לפני החבורה בחבטה רמה.
השאמאן לבן השיער היה בניהם, ואיתו היו אדם גדול מימדים , קשת גדולה קשורה על גבו, וחנית מושטת בידו וטיגריס גדול ומרשים.
"הלם אש!" זעק השאמאן והניף ידיו. להבה נוצרה על אחד הטפסנים ואיכלה פרוותו. הטיגריס הגדול, זינק במהירות קדימה, ובזריזות מדהימה של טורף קדום, תקף את אחד הטפסנים ואילו הצייד, קפץ למעלה בזינוק רחב ונעמד על מדף סלע, אז שלף קשתו והחל ממתיר חצים בזה אחר זה לכיוון הטפסנים. רבים מהם נפלו וברגע ששאר החבורה הצטרפה לקרב במרץ מחודש נסוגו הטפסנים והשאירו מתיהם מאחור.
הכל התנשמו עמוקות. בנגילה הביט בשאמאן ואז בצייד והנהן "תודה. הייתי בטוח שלא נצא מזה"
הצייד חייך קלות וליטף את ראש הטיגריס המגודל.
חיוך התפרש על פניי הכהן והוא החל צוחק ללא סיבה. שניות ספורות לאחר מכן החלו האחרים נדבקים בצחוק וצוחקים גם הם צחוק משחרר שהופסק רק לאחר הרצנתו הפתאומית של הכהן שאמר "טוב אני שמח שכולם מאושרים. אבל אני עדיין רעב".

**********************************************************************************************************

אמור לי לאיפה" שאל השאמאן בזמן האכילה בעודו יושב לצידו של הצייד. , "מה שוכן מעבר להרים הללו?"
"ההרים האלה? תן לי לחשוב על זה רגע. מצד שני שוכנת הפיורד המייללת, ושם" אמר והצביע מזרחה "שוכנת עיר הגמדים דון-ארגול. הנה תראו" הוא פתח את תרמילו הקטן ושלף מפה, ישנה וחבוטה אך מדוייקת, של נורטנד'.
"הנה עיר הגמדים" אמר והצביע על העיר ששוכנת במזרח גבעות-הגריזלי.
"יש דרך להגיע אליה?" שאל הפלאדין שהצטרף לצמד והביט במפה בעיון.
"רגלית כוונתך?" השיב הצייד והמשיך כשראה את הנהנו של הדרניי. "כמובן. דרך ארוכה ונוחה. יש גם דרך מקוצרת אבל היא מסוכנת בהרבה. היא דורשת מעבר בהרים אבל זה לא מומלץ. לעולם אין לדעת מה שוכן בהרים כמו אלה. יש שמועות על בנשי ויטיי, אולי אפילו נשכחים ישנם בהרים."
הפלאדין חייך לעברו. "אתה מפחד צייד?" והצייד השיב חיוך.
"לא מפחד דרניי. רק מעדיף לשחק על בטוח. אני לא גיבור."
"מי מאיתנו גיבור?" שאל הלוחם בטון עצוב כשהתקרב ליושבים מחזיק רגל עוף ביד אחת וכיכר לחם בידו השנייה. "שאמאן אני חושב שמגיע לנו הסבר. למה אנחנו פה, למה הברחת אותי ואת לאנורא מהזירה "
לפתע עמדו סביבם כל החבורה. "ולמה עזרת לנו יער, אז עם האורקים? לא שאני מתלונן כן?" שאל הכהן והביט בננסית ובפלאדין.
"אם כבר שואלים אני רוצה לדעת הצלת את חיי. פעמיים?" אמר רות'ח ונעמד שלוב זרועות.
הרחבה בה ערכו את סעודתם דממה. הכל הביטו בשאמאן שנעמד.
הוא עבר במבטו אחד אחד. סרק פנים. סרק תגובה. לבסוף החל מדבר באיטיות.
"אני לא יכול להגיד כהן. הייתי רוצה. פשוט אני לא יכול לספר דבר...כי...אני בעצמי לא יודע...אני מקבל אותות בלהבות מ...." דבריו נקטעו על ידי קול מן הצד השני של ההר. קול מרטיט שחדר לעמקי עצמותיהם.
"מה זה לכל הרוחות?" שאל הגמד ותפס את ידי הלוחם כדי להישאר יציב.
הצייד התכופף והניח ידיו על הקרקע. "אני מאמין" אמר "שזה, צעידות. אחד, לא שניים,לא שלושה ענקים לפחות".
"ענקים?" שאל הכהן ובנגילה הוסיף "יש ענקים באזורים האלו?"
הצייד נראה חסר אונים ורק אמר "אני לא יודע" .
"יש טעם להילחם?" שאלה הננסית וזכתה למבט מתרה מהכהן, שעדיין החזיק חצי כיכר לחם בידו, ובגדיו ספוגי כתמים.
"לא." קבע השאמאן "צייד, אמרת שיש דרך קצרה לחצות את ההרים." לאיפה הנהן לאישור.
"היכן?" שאל הגמד בעוד הצעדים נשמעו מוחשים כעת, וממש קרובים.
הצייד הצביע צלע ההר. "שם יש מנהרה. היא לא גדולה מאוד , אבל נוכל לעבור בה ביחד אם נשתדל."
"אז קדימה" אמר השאמאן והחל לטפס כשהשאר מטפסים בעקבותיו.


"לא בריא לאכול ואז לטפס" אמר הכהן תוך כדי הליכה "כך אמר לי פעם סבי, ינוח בארצות האור. או שזה היה 'לא בריא לנשום כשצוללים'? " הרהריו נמשכו דקות נוספות בעוד כל בני החבורה מתאמצים אל פתח המערה. כעת, משעמדו שם, ראו פתח לא גדול, שאפשר צעידה נוחה לזוגות אך לא יותר מזה.
השאמאן הרים גזע עץ קטן מן הרצפה ופנה לננסית. "נטאביט, תואילי?" והיא בתגובה יצרה הבזק אש קטן בידה שהצית את הלפיד המאולתר. כך עשתה לעוד שלושה לפידים והם החלו צועדים.
החשכה הסתתרה בכל מקום בו אור הלפידים נחלש, והם צעדו ללא ליאות. המנהרה התפתלה כמו נחש, פעם לוקחת את החבורה בצעידה ארוכה ימינה, ולאחר מכן נטתה בחדות שמאלה ואז שוב ימינה.
הדיבורים היו שקטים בקרב בני החבורה, לחישות ותו לו, שכן הפחד להעיר את השדים החבויים היה גדול מן הרצון לדבר. וכעת, היה ברור לכולם שבמנהרה זו, ישנם יצורים שעדיף להשאירם בחשכה.
קולות ורעשים של גרירה, קריעה ומוות נשמעו בכל סיבוב. כל עיקול. ריח של צחנה שרר לעיתים ושום דבר אינו נגלה. הטיגריס הגדול הלך בראש מרחרח את הדרך ומסמן סכנות קרבות בגרגור שקט, אחריו הלך אדונו הצייד, ואחריו השאמאן טופריו שלופים. אחריהם צעדו הכהן, מחזיק לפיד יחד עם הקוסמת כשמאחוריהם הלוחם ולצידו הדרואיד, ואילו במאסף שמרו חמושים, הגמד והפלאדין.
צעדתם נמשכה ללא הפסק עד אשר הצייד נעצר לפתע. "מה קרה? למה נעצרנו?" שאל הכהן בלחש והשאמאן הרים ידו לאות שתיקה.
הצייד התכופף וניקה משטח בקרקע. הוא סימן לשאמאן להתקרב והשאמאן הביט היטב. היתה כתובת על הקרקע. "מה זה לאיפה? מה רשום שם?" שאל בלחישה.
"קשה לקרוא. הכתב מחוק כמעט לגמרי ומה שלא מחוק לא מוכר לי" אמר הצייד וסימן לשאר לנסות. לאחר שכולם נכשלו הוסיף "נראה לי כדי שנמשיך. מעולם לא נכנסתי כל כך רחוק במנהרה הזו. איני יודע מה חי בהמשך ואני מעדיף שלא משנה מה זה, אני מעדיף שימצא אותי מוכן."
השאמאן הנהן בהסכמה והם המשיכו לצעוד.
לא עבר זמן רב, והחבורה יצאה מן המנהרה למערה רחבה יחסית. הכהן דרש לדעת מתי אוכלים, בטענה שכל המתח משפיע על בטנו לרעה ולכן ,הדליקה החבורה מדורה קטנה ממספר זרדים שאספו לפני, והכהן, יחד עם הגמד, האלף והפלאדין ישבו לאכול. הלוחם לעומתם, נשכב על הקרקע והודיע שזהו זמן מתאים לצבור כוחות בשינה, וכך עשה. לא עבר זמן רב והצייד והטיגריס נשכבו גם הם בצד כשצייד מצדד בלוחם ומצטרף אליו בממלכתה של יסארה, בעוד הטיגריס מנמנם עם עין פקוחה. הננסית הצטרפה לשאמאן שטייל ליד הקירות ונראה כסורק אותם.
"מה אתה מחפש שאם?" שאלה והתבוננה בקירות כמחפשת דבר מה.
"איני יודע" השיב "הכתובות שראינו מקודם היו עתיקות וחבל שלא הצלחנו לפרש אותם.זאת שפה עתיקה שכבר אינה קיימת באזארות'. למרות שאני בטוח שראיתי תכתובות כאלה בעבר, אך איני זוכר מהיכן"
הננסית חייכה בהבנה. "אל תדאג. בסוף תזכור." השאמאן חייך לעברה וחזר למדורה בעוד הננסית ממשיכה לבחון את הקירות. הקירות ישנים, בזה הייתה בטוחה, ונראה שמנהרה והמערה שבה שכנו כעת, עמדו ריקים זה זמן רב. ידיה נגעו בצורה עדינה בקיר. מלטפות אותו כמו ילד אוהב, מחפשת משהו לא נראה כשלפתע היא נעצרה. ידיה נגעו בתבלית בקיר והיא הביטה בזהירות.
"היי שאם" לחשה "שאם" כשהרים ראשו המשיכה "תביא לפה רגע לפיד, אני מזהה כתובת נוספת חרוטה כאן"
השאמאן התרומם במהירות ואץ לכיוונה עם לפיד בוהר. לאורו של הלפיד נראתה הכתובות ברורה מאוד, אך לא קריאה. הייתה זו כתובת בשפה זהה לכתובת על הרצפה והשאמאן החמיץ פנים בתסכול.
הננסית המשיכה להיאר לאורך המנהרה עם הלפיד והגיע לכתובת נוספת "אני חושבת שזה מוביל לאן שהוא" לחשה. היא החלה להתקדם וליטפה את הקיר .
"נטאביט" לחש בנגילה. "חזרי הנה" כעת, סימנה לאחיה לשתוק והמשיכה לצעוד במהירות. השאמאן צעד אחריה סקרן והפלאדין קפץ על רגליו והחל אץ אחריהם. הכהן הביט בהם בתוכחה והצטרף לצעידה. שניות אחר כך צעדו כולם במהירות אחרי הננסית שהובילה כבמטה קסם. היא אצה קדימה, נוגעת בקיר, מלטפת אותו.
"חכי נטאביט" זעק אחיה החורג ואחז בכתפו של השאמאן בכדי לא ליפול.
לפתע, נבלמה באחת התנועה השוטפת כשננסית נעצרה. הם הגיעו למערה נוספת, כך הבחין בנגילה כעת, לאור הלפידים.
היא התקרבה באיטיות לקיר הרחוק מהם כשכל השאר צועדים לאיטם מאחוריה.
ידייה נגעו בקיר והיא לחשה "בתחילה היה רק גור". השאמאן הביט בפלאדין ובצייד במבט מבולבל.
"מה?" שאל הכהן והתקרב, נוגע במצחה "אני חושב שהיא חולה. רואים? אמרתי לכם שהיינו צריכים לאכול לפני!"
"לא נבון רפה שכל!" זעקה הננסית "הביטו! כולכם! זה מה שרשום כאן." ואכן, הייתה כתובת על הקיר. כתובת עתיקה
חרוטה עמוק בתוך הסלע.
"מה זה גור?" שאל הלוחם "סוג של מקום אולי?"
"ומה זאת אומרת בתחילה היה רק גור?" הוסיף הננס "איפה היה כל...השאר?"
הם הביטו זה בזה בבלבול עמוק. "אני לא יודע." אמר השאמאן "נשמע לי כמו שטויות שמישהוא חרט על הקיר"
לפתע פנה הפלאדין פנייה חדה לננסית ורטן "מה בכלל נכנס בך תגידי לי?! מה עם היו פה באנשי?! או אנשי-עקרב?! את לא מכירה את הסיפורים על ההרים האלה?"
הננסית הסמיקה קלות ורק לחשה "לא יודעת. ידעתי שלפה אנחנו צריכים להגיע. לא יודעת למה"
"טוב פעם הבאה תדעי להישאר לידי! אבא יהרוג אותי אם יקרה לך משהוא!"
הננסית האדימה אף יותר ורטנה בחזרה "אני לא ילדה קטנה בנגילה! כדאי שתזכור את זה!"
כעת האדים הדרניי, אחיה החורג, והשיב "כדאי שתתחילי להפסיק להתנהג כאחת כזאת!"
ממש לפני שהחל קרב של ממש בין שני האחים, נכנס בניהם הכהן ואמר בחיוך גדול "לא צריך לריב חברים! אנחנו צריכים להמשיך! דרך ארוכה ואני רעב!"
השאמאן לבן השיער הנהן והצייד אמר "בואו נזוז" וכך הם צעדו, משאירים את מערת הכתובות והריב מאחוריהם.
המנהרה המשיכה להתפתל והחבורה צעדה במרץ, להוטה ככל האפשר לצאת בצד השני. כעת, הוביל השאמאן, מחזיק לפיד בידו ומאיר קדימה.
לפתע הוא נעצר והצביע על פיצול במנהרה. "אתה מכיר את העיניין הזה צייד?" לאיפה צעד קדימה ונעמד ליד הדרניי. "לא" אמר "מעולם לא הגעתי כל כך רחוק."
השאמאן הביט בו ואז עצם עיניו וזעק בכאב כששני זאבי רוח ענקיים הופיעו מגופו. הוא הצביע ימינה ואחד הזאבים פרץ בריצה במנהרה הימנית, ואז הצביע שמאלה ואילו הזאב השני רץ שמאלה.
אז, עצם הדרניי לבן השיער את עיניו והכל המתינו. "מה הוא עושה?" לחש הלוחם לעבר חברו הדרואיד. "ומאיפה צצו הזאבים?"
הדרואיד הביט בו ואז אמר "הזאבים? אלה רוחות הזאבים שבהם הוא נעזר בתור שאמאן. הם מהמימד האחר. מעולם לא העמקתי בזה אתה יודע? אבל כעת, אני חושב שהשאמאן רואה דרך עינייהם וכך חוסך לנו את הצורך ללכת ימינה או שמאלה ולברר מה יש שם."
הלוחם הנהן והגמד הוסיף "כמה זמן זה יקח?" בעוד הדרואיד מרים כתפיו כחסר תשובה.
בשנייה אחת פקח השאמאן את עיניו ואמר "ימינה" והחל לצעוד. "איפה הזאבים?" שאל הצייד.
והשאמאן השיב "חזרו לממימד שלהם". וכך נמשכה צעדתם.
צעד אחר צעד גררו עצמם בני החבורה בתוך המנהרה עד שהגיעו לסופה. אך לא לסוף שציפו. הם נכנסו לתוך חדר קטן, קטן אף יותר מן המערה בה מצאו את הכתובת על הקיר, ובמרכז החדר עמדו שני אבנים גדולות ושחורות.
"מה זה?" רטן הגמד "חשבתי שאמרת שהיציאה היא ימינה" והשאמאן הנהן. "אבל זה מבוי סתום" הוסיף בנגילה.
"זה לא." אמר השאמאן. "אלה הם אבני שיגור." ונגע באחת האבנים השחורות "נאלץ לפתוח את השער בניהם בכדי לצאת מן המנהרה. כל דרך אחרת חסומה כעת."
"מה זאת אומרת כל דרך אחרת שאם?" לחשה הננסית "תמיד נוכל לחזור מהדרך בה באנו"
אך השאמאן הנהן בראשו לשלילה. "לא עוד. העזובים אחרינו. אני מרגיש את הרוחות הרעות שבאות איתם. סביר להניח שהם כבר במערה בה ראינו את הכתובות." לפתע, הרכין הטיגריס המגודל את ראשו והחל לנהום חרישית, שערותיו סומרות.
"למה לא אמרת לפני?!" רטן הלוחם ושלף חרבו ומגינו .
"לא משנה למה." אמר הפלאדין "מה עושים?"
"אני יכולה לפתוח את השער" אמרה הננסית אך השאמאן הניד בראשו לשלילה. "רק אני יכול לעשות זאת. אך זה יכול לקחת זמן מה. תאלצו לעכב אותם ככל שתוכלו."
"אז עשה זאת " לחש בנגילה. השאמאן הנהן, אז הוא הסתובב והחל ליצור את רשת הקסמים. בעוד הפלאדין אומר "היכונו לקרב!" והוא שלף את פטישו העצום.
החבורה עמדה מוכנה. הצייד שלף קשתו והטעין בה חץ , דרוך ומוכן לירי. בעוד הגמד ולאנורא, ששינה צורתו לנמר שחור וגדול, נעלמו בין הצללים. נביטון צעד או שניים אחורה ונעמד ליד השאמאן. הוא עצם את עיניו והחל לזמר תפילה חרישית, מניח רונות חידוש על כל אחד מן הלוחמים הממתינים.
הכל היה שקט בשנייה שהקרב פרץ. דממה חרישית, כמעין שקט לפני הסערה, ולאחר פרוץ הסופה רעש אימים החל.
השלדים הופיעו בזה אחר זה, במספרים אין סופיים. הקוסמת, ידייה פרוסות לפנים, המטירה בזה אחר זה כדורי אור מסתורי וסגול ביצורים ובשלדים המסתערים, שורפת אותם במקומם. הפלאדין, חובט בפטישו הגדול ימינה ושמאלה, שימש לה כמגן אנושי ויצר הפרדה בינה לבין השלדים.
הלוחם חבט בראשו של אחד השלדים בעזרת המגן בו אחז, ולאחר מכן כרת את ראשו באווחת חרב, כאשר מאחוריו הסתער הגמד קדימה מבין הצללים וסיכניו שלופים, רוצח יצורים עבשים שהוקמו בקסם אפל, ומחזיר אותם לשנת המוות שמחכה להם.
הדרואיד והטיגריס נלחמו צמודים זה לזה, אחד תופס את גרונו של אחד השלדים והשני מרסק בכפתו את ראשו של אחר. ומאחורי כולם עמד הצייד, ממטיר חצים בזה אחר זה לעבר המתקרבים. אך חציו החלו אוזלים ובמבט פוזל לעברו של השאמאן ראה את השער נוצר.
כעת, הסתובב השאמאן וזרק מקל לרצפה לפני השלדים. הטוטם, נראה כמושהה שנייה או שניים ולאחר מכן בפיצוץ עז העלה זרועות של עצים מן הקרקע ולכד את השלדים הקרובים, יוצר מעין מחסום לבני החבורה.
"קדימה!" צעק שאמשמאן והצביע על השער. "תכנסו! מהר"
הכל החלו רצים לשער כשהראשונה שנכנסת הייתה הננסית ולאחריה כל השאר, רצים אל הלא נודע ומשאירים את הגופות המהלכות, הרחק מאחור.


הם יצאו מהשער והביטו לשמים בפליאה. השמיים, הכחולים בדרך כלל, היו אדומים כדם וזה היה הדבר הראשון בו הבחינו.
"איפה אנחנו לעזאזל הפעם?" שאל הגמד ברטינה עזה, ומרמור עז נשמע בקולו.
לאחר שערכו בדיקה קצרה לשלמות גופם, החלו להביט סביב עד אשר לחשה הננסית "אני חושבת שאני יודעת היכן אנחנו רות'ח".
והפלאדין הנהן. "אני יודע למה את מתכוונת" אמר והצביע לכיוון מזרח. טירה גדולה נראתה באופק. "אני יודע בדיוק איפה אנחנו " לחש , ועיניו האפילו. הכל הביטו בו ובאחותו שרעדה מאימה.
". אנחנו בעולם האחר, אוטלנד'," אמר בנגילה " ונמצאים ממש ליד הכלא של אילידן

וואו! כמו בתגובה שלי לפרק הקודם, אתה צריך להיות סופר! אני מת לדעת מה זה "החפץ" הזה... איזה מתח!

חחחח תודה אחי!
אני מקווה שאתה נהנה מהסיפור זאת כל המטרה בכתיבה! והחפץ.... אני מעדיף לא לדבר עליו

נהנה ועוד איך!


למה?!?!?!?!?!?!?!?! טוב כנראה שאני אצטרך לחכות לפרק 4...

חחח כל העיניין הוא לשמור אותך מופתע :P

אז כנראה שזה מצליח... כל פרק אני מופתע מחדש